תלות-יתר בטכנולוגיה – המגפה של דורנו

 

כולנו משתמשים בטכנולוגיה כחלק מאורח חיינו, נהנים ממה שיש לה לתת, ועל פי רוב איננו חשים כ"תלויי-יתר",, כאילו אנו "משועבדים למסך" ושאר ביטויים חמורים.

האם אמנם תלות-יתר בטכנולוגיה היא בעיה כה חמורה ? האם אכן יש צורך בפיתוח מענים מיוחדים להתמודדות איתה, למניעתה, לסיוע למי שכבר פיתח תלות כזו - להשתחרר מההרגל ולמצוא תוכן וכלים לחיים אחרים, כך שלא יחוש את הדחף לחזור ולהשתמש במסכים באופן בלתי-מבוקר ?  .

זכות הדיבור למספר מומחים בתחום :

על פי הערכות (.... ), לפחות אחד מכל שמונה אמריקאים סובל משימוש-יתר ברשת.

פרופ' עמיחי-המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי הרצליה, מזהיר : "אנחנו חיים בתקופה של השטחת המשפחה, והטכנולוגיה תורמת לזה", "זו ההתמכרות של העולם המודרני, והיא מדאיגה אותי מאוד"... "אני בטוח שהיא תיכנס למהדורה הבאה של ה-DSM  ( ספר האבחונים והמחלות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני )". עמיחי-המבורגר מדגיש את הצורך שבחקר האינטראקציה שבין הטכנולוגיה והשימושים הספציפיים לבין המאפיינים הפסיכולוגיים של המשתמש היחיד. ללא התאמה אישית עלולים הפיתוחים והשכלולים המציפים אותנו להפוך לקללה במקום לממש את הפוטנציאל המועיל שבהם.

"כלכליסט" מיולי 2012 מביא ממצאי מחקר של נילסן, שמצא השפעות מרחיקות לכת של הטלפונים החכמים על התנהגות הילדים והנוער. על פי מחקר זה, מספר דקות השיחה ירד תוך שנתיים ב־10%, עקב התרגלות לדפוס ה"שיחה" של הודעות טקסט קצרצרות. באותו מאמר מובע חשש של ד"ר גלית דיין כי השימוש בסמארטפון מחליש את כוח הדמיון ואת יכולת החשיבה העצמאית והמופשטת.

פרופ' טרקל מ -  MIT  מציינת כי  ילדים מכל הגילים – גם מתבגרים - מתוסכלים מהניסיון לקבל תשומת לב מהוריהם. ההורים נמצאים לידם פיזית בצורה מפתה, אבל מנטלית הם רחוקים מאוד. היא מביאה מדבריה של נערה בת 17 שהתראיינה באחד ממחקריה ולא פסלה את הרעיון לצרף רובוט למשפחה ..." : "רובוט אולי לא יבין מה אמרתי, אבל הוא יזכור. כשאבא מדבר איתי והוא בבלקברי, אין לו מושג מה אמרתי".

לא רק הקשרים המשפחתיים, גם תחושת החיבור לחברים נפגעת מהותית. השימוש בפייסבוק, להערכת מומחים אחרים, גורם באופן פרדוקסלי לתחושת בדידות גוברת, כיוון שההצגה העצמית בפייסבוק היא שטחית וחד-צדדית, ובמקביל – היכולת לחוות את השלמות והרב-גוניות האנושית של "החברים" בקבוצה היא שטחית, ומוליכה הרבה פעמים לקושי בדימוי העצמי עקב ההשוואה החברתית הנלווית.

לבסוף, פרופ' טרקל מתריעה כי הנטייה של הורים רבים להיות בקשר מתמיד עם ילדיהם הגדלים והמתבגרים, והניסיון המתמיד להיות בקשר ולדעת מה קורה עם הילד, מונעת ממנו את ה"מורטוריום", השלב שבו הוא זקוק למרחב להתנסות ולגילוי עצמי. הילדים לא לומדים לסמוך על עצמם וכך הופכים חרדים. "אם לא נלמד את ילדינו להיות לבד, הם יידעו רק להיות בודדים", מזהירה טרקל.

 

 

ובארץ ? חיפוש מהיר ברשת מעלה בקלות שלל סימני אזהרה. למשל : מאמר של קרן צוריאל הררי ב"כלכליסט", 12.7.12 מוכתר בכותרת הלקוחה מדבריו של ילד במשפחה "תקנית" : "הסמארטפון לקח את אמא ואבא".  כותרת המשנה היא :  כך הורסת ההתמכרות לטלפונים החכמים את חיי המשפחה, וזה ממש לא באשמת הילדים".

 

תמיר ליאון, אנתרופולוג החוקר "תרבות צעירה", משתמש במונחים בוטים לתאר את השפעת הטכנולוגיה על בני הנוער והבוגרים הצעירים של זמננו. לדבריו, רבים מאד מהם מפתחים בהשפעה זו שטחיות, אלימות, רדידות רגשית ואנוכיות ( "הארץ",  31.12.15). הוא טוען שאלה תופעות כלל עולמיות, אך הן חמורות במיוחד בישראל, כיוון שהנוער הישראלי הוא מהמובילים בעולם בשעות-המסך שלו.

 

לא כל החוקרים אחידים בהשקפתם על נזקי הטכנולוגיה. פרופ' המבורגר, שהוזכר לעיל, אינו משוכנע שהשימוש בתקשורת דיגיטלית מוליך בהכרח לפגיעה ביכולות החברתיות."נכון, יש יותר ויותר צעירים שמעדיפים תקשורת סטרילית דרך המחשב, והיכולת לשלוט במסר ולעצב אותו כשהכול מתבצע מסביבה מוגנת הופך ליותר ויותר אטרקטיבי. אבל כאשר זה ערוץ נוסף לתקשורת פנים אל פנים - זה בסדר". עם זאת, הוא מזהיר מייד : "כשזה הופך להיות הערוץ הבלעדי - רק אז יש לנו באמת בעיה".  זה בדיוק המצב אצל מי שפיתח תלות-יתר.

 

 

 

לסיכום :

האם אכן ניתן לראות בשימוש-יתר ברשת "התמכרות" ? והאם אכן היא תהפוך ל "המגפה של דורנו ?" – על כך עדיין חלוקות הדעות. אך אין ספק שתלות-יתר ושימוש-יתר באינטרנט, במשחקי מחשב וקונסולות ובשלל האפליקציות של "הטלפון החכם" הפכו לתופעות שכיחות ביותר, שרבים מאד מתלוננים על השפעותיהן על חייהם האישיים, החברתיים והמקצועיים. במקביל, מתרבים והולכים המקרים של אנשים שמנסים להשתחרר מהתלות ולצמצם את שימושיהם בטכנולוגיה – ומגלים שתהליך זה כלל איננו קל והם זקוקים לסיוע בכדי להצליח.

סקרים סטטיסטיים שנערכו בארצות שונות מעמידים סימני אזהרה לגבי חומרת הבעיה ולגבי הצורך הגובר במציאת מענים טיפוליים מתאימים.    

ראובן שליב